מלאכה בראי קהילתיות- תיקון עולם בעבודת יד

מאמר שנברא לכבוד ה"פסטיכף" ה-2, פסטיבל גילוף כפות ישראלי.

היי, שמי נעם.

חלקכם אולי מכירים אותי בתור אומן גילוף, אבל עוד הרבה לפני העיסוק שלי במלאכה אני פעיל סביבתי וחברתי.

מי שהגיע לפה היום, הגיע מתוך עניין משותף בגילוף עץ ירוק. אני מאמין שיש עוד כמה רבדים שמגבשים את המעגל שיצרנו פה, שכדאי וחשוב להצביע עליהם ולהתעסק בהם.

עכשיו, כמה שאלות-

מי פה גר בעיר?
מי רכש לאחרונה כלי או מוצר מחברה גדולה בייצור תעשייתי?
מי קונה את המזון שלו מחקלאים? ומי מהסופר?
ותהיו כנים, מי חווה בדידות בשבוע האחרון?

אתם וודאי מבינים לאיפה אני הולך עם זה…
כל השאלות הללו הן חלק מאותו מימד. הן מגיעות מנקודת המפגש העדינה של יחסי חברה-פרט-טבע. אותו שילוש קדוש שחייב להיות נקודת המוצא לכל מי שרוצה להכיר ולשפר את העולם.

תבינו, זו לא הולכת להיות הרצאה על רעיון רומנטי של חזרה לימים פרימיטיביים בהם הכל היה "פשוט ונקי". זו לא הולכת להיות הרצאה על מסורת ושמרנות.
זו הולכת להיות הרצאה שמביטה קדימה, שרוצה ומבקשת עתיד טוב יותר לנו ולילדינו, ורואה את הצורך במהפכה תרבותית של ממש. מהפכה שרק אנחנו יכולים ויכולות להוביל.

בואו ניקח רגע צעד אחורה- השנה 10,000 לפני הספירה, התקופה הניאוליתית. רוב בני האדם עדיין חיים כציידים לקטים, אך לאט לאט מתחיל להתבשל שינוי בסקאלה עולמית. החקלאים הראשונים במזרח התיכון מתחילים להתפשט ברחבי אירו-אסיה ושיטותיהם הופכות יותר ויותר נפוצות.

5000 שנים קדימה- חלק ניכר מאוכלוסית העולם הפכו לחקלאים, מסחר הופך לפרקטיקה נפוצה ומחליף את כלכלת המתנות השבטית וחברות אורבניות הופכות להיות יותר נפוצות. בין לבין, האדם גם מצליח לייצר שינויים קיצוניים בנוף לטובת החקלאות, לביית חיות שונות לצרכיו, לכרות ולזקק מתכות ולפתח שפות לרמת תקשורת גבוה במיוחד.

2019- אנחנו בשיאו של עידן בו מתחולל אסון אקולוגי, לצד קריסה ערכית ואי צדק משווע.
כ150 מינים של חיות בר נכחדים מידי יום, בערך 10,000% יותר מהר מקצב ההכחדה הטבעי.
1 מתוך 9 אנשים לא יודע אם הוא יאכל היום, בעוד שחקלאים נאלצים להשמיד מליוני טונות של מזון מידי שנה, בגלל לחצים כלכליים. נשים וגברים ברחבי העולם ובכל התרבויות נאלצים להתמודד עם דיכוי מגדרי ומיני.
כל הנתונים האלו קשורים קשר הדוק לאופן בו אנחנו מתנהלים כחברה.
כל הנתונים האלו קשורים קשר הדוק לשאלות עליהן עניתם קודם.

מצטער אם נגעתי בעצב חשוף. אתם אולי שואלים מה הקשר בין כל זה לגילוף בעץ?
יש ככ הרבה דרכים לפעול למען שינוי, למען עולם בו נתונים כמו אלה שהצגתי לא יהיו מתקבלים על הדעת.
אחת מהדרכים שאני מכיר ומוצא כאפקטיבית במיוחד היא פעולה במישור הכלכלי. ספציפית, אני רוצה לדבר על מלאכות מסורתיות וכלכלה מקומית-קהילתית בתור מובילי שינוי חברתי-סביבתי עוצמתיים. למעשה, דפוסי הצרכנות הקולקטיביים שלנו, הם הינו הך לתנודות והשינויים בערכים והרעיונות עליהם החברה מתבססת.

מאז ומתמיד, לצד האלים, כלי העבודה ובעלי המלאכה תפסו מקום אדיר בפולקלור של תרבויות מסביב לעולם; אין ספור סיפורים על חקלאים, נגנים, חרשי עץ ומתכת וכו, שנאבקים או לחילופין עוזרים לאלים בעזרת כליהם. החל מהחרמש של קרונוס מהמיתולוגיה היוונית שבעזרתו הוא מוצא את החופש מכלא טרטארוס ובהמשך גם מוביל בעזרת אותו חרמש הפיכה שלטונית לכל דבר, ועד לניסיונות בני העידן התעשייתי ליצירת תרבות וערכים עממיים בעזרת סימבוליקה ופולקלור כמו הפטיש והחרמש של ברית המועצות הסובייטית.

אפשר בקלות להסיק מכך שהכלים, חוץ מהתפקיד הפרקטי הישיר שלהם, ממלאים חלק ניכר בסמליות שבונה את העולם התרבותי שלנו. כיום, בעידן ההייטק, תעשיות הענק, המחשוב והאינטרנט והכפר הגלובאלי, המושגים פולקלור, כלים, עממיות, תרבות, נמצאים במשבר זהות.

קצב התנועה של בני האדם הולך וגובר, התרבות משתנה ומתפתחת בקצב מסחרר ועקרונות רבים שבעבר החזיקו את התרבות יציבה ואיתנה לאט לאט מרוקנים מתוכנם- והאלטרנטיבות המוצעות להם הרסניות. חישבו מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר הלל למנכ"ל תאגיד מזון, או ראיתם פסל במיקום מרכזי שמפאר את עבודתו החשובה של מהנדס מחשבים? נכון מאוד, זה לא קורה. הסיבה שזה לא קורה נובעת מנתק הולך וגובר בין האדם לפרי היצירה. נתק שבא לכדי ביטוי בכל שלבי היצירה, בין אם ברמה החומרית למשל של עובד בפס ייצור לצ'יפים שמנותק לחלוטין מהמוצר השלם, הסופי, אייפון נגיד, אשר הוא לוקח חלק ביצירתו. ובין אם ברמה הכלכלית, כך שהערך העודף שאותו עובד מייצר, הולך לכיסם של מנהלי דירקטוריון ובעלי מניות למניהם… וכך גם עם הצרכן- מקבל לידיו מוצר שאין לו אף לא חלקיק של ידע לגבי המסתורין שמרכיב ומפעיל את אותו מוצר, וגם לא מעניין אותו; המוצר הגיע מארץ רחוקה רחוקה ותנאי ייצורו אינם גלויים, ועל כן גם לא מעסיקים את אותו הצרכן, אך באותה נשימה דפוסי הצרכנות האלו גם גוזלים את הכוח מהכלכלה המקומית של אותו צרכן היפוטתי ומעניקים אותו למדינה אחרת, קהילה אחרת, רחוקה רחוקה. למהלך הזה אני קורא בפשטות- ניכור.

אני רוצה להציע אסטרטגיה, רדיקלית אפשר לומר, למאבק בניכור. בתמצות- אני קורא לכל מי שחווה את העקצוץ הזה, את התחושה המתמדת שמשהו בעולם לא עובד כמו שצריך, להתחבר מחדש לכלים, למצרכים ולעשייה יצרנית בכלל. לדעתי רק כך נוכל למנף את הכוח הפוליטי שלנו לטובת הקהילה ולהצליח להמנע מהשתתפות במערכת כלכלית כה הרסנית, לטבע, לבריאותנו, ולנפשותינו. מה שאני מתכוון אליו הלכה למעשה הוא סט ערכים שאם מספיק אנשים וקהילות יתמידו בו, העולם שלנו מאוד מהר יראה אחר מאוד. הכותרת שאתן לסט הערכים הזה היא "ייצרנות מקומית, קהילתית, פשוטה ותומכת חיים"

בואו ניקח רגע את ההליך של גילוף כף כדוגמא לצורה אידילית של ייצרנות- אני קם בבוקר עם דחף יצירתי. לאחר שיטוט קצר ביער, אני מוצא חתיכת ענף יפה שנפלה ברוח אמש. עם הגרזן של סבי, אני מתחיל את מלאכת הגילוף. ראשית מבקע, ממשיך בעידון הצורה, לאט לאט לקראת מכשיר בעל פונקציה חדשה לגמרי. אמשיך את העבודה עם סכין שיוצרה בידי חברי ולבסוף, אחרי שהכף תתייבש אשמן אותה בשמן אשר נכבש במטחנה האזורית. אותה כף, מגלמת בתוכה ערך אדיר של כוונה, שיתוף פעולה וחיבור לסביבה הטבעית, שיכול להשתמר לדורות. כעת, אם אמכור את אותה כף לחבר בקהילתי, יווצר מעגל קסום של הזנה פנימית. אני אזכה להגשים את דחפיי היצירתיים, ואף להתקיים בזכות זאת, ושכני יזכה להשתמש בממונו כדי לתמרץ עשייה שבה הוא מאמין בלב שלם, ויקבל מוצר שישרת צורך אמיתי וכנה שלו, ויכול להישמר לדורות רבים.

אותו מעגל קסום של ערבות רק ילך ויתרחב ויעמיק ככל שנבחר לצרוך או לשווק יותר ממוצרינו בדומה לאותו סיפור שתיארתי. ככל שנעמיק באותו מעגל ונבסס עוד שכבות ועוד שכבות של אמון וערבות בתוך קהילותינו, נוכל גם לדמיין דרכים חדשות ומרעננות של אינטראקציה. אולי פתאום הרעיון של מתן מתנות לזרים יתחיל להראות סביר והגיוני כחלק עיקרי מהתקשורת הכלכלית שלנו? אולי פתאום הרעיון של שימוש במשאבי הטבע באופן שלא מאפשר להם להתחדש בקצב המותאם להם, יראה ככ אבסורדי וחסר הגיון שנבקש לשמוט אותו לחלוטין? אולי יוזמות עסקיות שמבקשות להתנהל ללא מערכת היררכית של בעלים -> בוס -> עובדים, אלא באופן קואופרטיבי, שוויוני, בו כולן שוות בזכויותיהן בתוך העסק, יהפכו להיות הסטנדרט החדש? ומה יקרה אם כל הרעיונות היפים והאמיצים האלו יזלגו מן הקהילות אל עבר הממסד השלטוני? איך תראה חברה שלמה המבוססת על שיתוף פעולה כנה, על כבוד לאמא אדמה שמאפשרת לנו לחיות בחסותה, על הרעיון של גישה חופשית למשאבים- כל אחד מקבל לפי צרכיו, ונותן כפי יכולתו, על ניהול מודע ושיתופי של המוסדות והמערכות שעוזרות לנו לקיים את חיינו?

בהתמסרות למעגל הקסמים הזה, ובלקיחת האחריות לדמות דוגמא חיה של הגשמה של ערכי החופש והשותפות עליהם אני מברבר לכם פה בדקות האחרונות, אני עושה מעשה של שמירת כוחי. בכל פעולה יצרנית או צרכנית שאני בוחר לעשות לפי הקוד המוסרי של "מקומי, קהילתי, פשוט ותומך חיים", אני מבטא את התנגדותי להרס הסביבתי, לגזל של חברות כבושות, להעמקת השסע המעמדי המכוונת והמתכוננת וכן הלאה. ובו בזמן, מקדם את מימוש האלטרנטיבות המגוונות והרבות בכל תחומי החיים.

אז תודה שהגעתם לפסטיבל הגילוף השני במספרו בארץ, ותודה שבהשתתפותכם אתם מעצימים את עצמכם, אותנו המורים ומארגני הפסטיבל, ולוקחים חלק במהפכה בהתהוות.

אני מקווה שזרעתי זרע שאת נביטותיו אראה מתגלות כיער פורח ופראי.
ועכשיו, בואו נגלף!